פסק-דין בתיק ע"פ 2772/11

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב), אשר הרשיע את המערער בהריגה וגזר עליו 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי וכן פיצוי כספי למשפחתו של שחר עמר ז"ל (להלן: המנוח) בסך של 40,000 ש"ח.

עיקרי העובדות

2.        המנוח היה חברו של משה עמוס (להלן: משה). משה היה חברה של שירן דהן (להלן: שירן). הוריו של המערער מתגוררים מזה שנים בשכנות להוריה של שירן ברחוב המייסדים בנשר (להלן: הרחוב). ביום 04.09.09, בסמוך לשעה 02:00, הכה משה את שירן ברחוב אח"י אילת בקרית חיים. המערער ואחיו ניר נחמני (להלן: ניר), ביחד עם אחרים, היו עדים לתקיפה. לאחר התקיפה נסעה שירן לביתה ביחד עם חברותיה ועם ניר. כאשר הגיעו אל הרחוב, ניגש המנוח לשירן וביקש לשוחח עמה ולהתנצל בפניה בשמו של משה. המערער, אשר שהה באותה עת במרפסת בית הוריו, בסמוך, ניגש ביחד עם ניר אל המנוח, והשניים ביקשו ממנו שלא ישוחח עם שירן.

3.        בין המנוח מזה לבין המערער וניר מזה, התפתחו חילופי דברים. למקום הגיע גם משה, וחילופי הדברים נמשכו בדחיפות. בשלב מסויים הרימו המנוח והמערער אבנים גדולות, והמערער השליך לעבר המנוח שתי אבנים בזו אחר זו. אחת האבנים אשר השליך המערער לעבר המנוח פגעה בראשו של המנוח וגרמה לו לשבר בגולגולת. המנוח התמוטט במקום ומת כעבור מספר דקות.

4.        המערער הואשם בהריגת המנוח, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק). בתשובתו לכתב האישום הודה המערער בהשלכת שתי אבנים לעברו של המנוח, ובכך שמיד לאחר מכן התמוטט המנוח, נפל ומת. יחד עם זאת, טען המערער כי אינו יודע היכן פגעו האבנים שהשליך לעברו של המנוח, והאם אכן פגעו במנוח. בנוסף טען המערער כי השליך את האבנים לעבר המנוח על מנת להרתיעו ולהגן על אחיו ניר, מאחר שהמנוח איים בפגיעה באבנים על חייו של ניר.

השאלות השנויות במחלוקת

5.        שלוש הן השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, אשר בהן דן בית משפט קמא. הראשונה, האם אבן אחת או שתי האבנים שהשליך המערער לעבר המנוח פגעו בראשו? השאלה השנייה היא האם המערער פעל מתוך "הגנה עצמית", ועל כן קמה לו הגנה הפוטרת אותו מאחריות פלילית לפי סעיף 34י לחוק? השאלה השלישית שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא האם המערער פעל מתוך מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית לפי סעיף 20(א) לחוק?

הכרעת בית משפט קמא

6.        לפני בית משפט קמא הובאו עדויות לרוב, בהסתמך עליהן קבע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות שלהן טענה בכתב האישום, ולפיכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בהריגת המנוח.

7.        לגבי השאלה הראשונה שבמחלוקת הכריע בית משפט קמא כי המערער זרק שתי אבנים לעבר המנוח, וכי לפחות אחת מהן פגעה בראשו של המנוח, מאחור, וגרמה להתמוטטותו ולמותו.

            באשר לשאלה השנייה, דחה בית משפט קמא את טענת ההגנה העצמית שטען המערער. בדונו בששת היסודות של ההגנה העצמית, לפי סעיף 34י לחוק, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי המערער לא היה נתון במצב של סכנת חיים בעת שהשליך את שתי האבנים לעברו של המנוח, וכי לא חש באמת ובתמים באופן סובייקטיבי סכנה מוחשית לחייו שלו או לחיי אחיו ניר.

           ביחס לשאלה השלישית קבע בית משפט קמא כי התמלא היסוד הנפשי הנדרש לביסוס עבירת ההריגה, שכן המערער היה מודע לכך שזרק אבן לעבר ראשו של המנוח, והיה מודע לאפשרות גרימת מותו של המנוח באמצעות השלכת האבן.

8.        בגזר הדין ציין בית משפט קמא כי מעשיו של המערער חמורים עד מאוד וכי התוצאה של קיפוח חיי אדם היא טראגית וקשה ביותר. כמו כן ציין בית משפט קמא כי האלימות הפכה להיות תופעה נפוצה במקומותינו וכי על-פי מגמת הפסיקה מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה חייבת להביא בחשבון את הצורך לבער את נגע האלימות על מנת להגן על הציבור מפני אלו הפוגעים בבטחונו (ע"פ 2995/04 חג'אזי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.12.04); ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.05)).

9.        בית משפט קמא ציין בגזר הדין את הסבל והכאב הקשה של משפחת המנוח בעקבות מותו, את הפגיעה הקשה שחוותה המשפחה על-פי תסקיר נפגע העבירה, וכן את ההכרח של המשפחה במבט צופה פני עתיד להעזר בטיפולים נפשיים לצורך השיקום.

            יחד עם זאת, ראה בית משפט קמא להתחשב לקולא בעובדה כי עברו הפלילי של המערער לא כולל עבירות אלימות וכמו כן התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לרבות העובדה שבנו-בכורו נולד תשעה ימים לאחר האירוע ומעצרו של המערער, כך שנבצר ממנו לקיים קשר אבהי עם בנו, שאותו לא זכה עדיין להכיר.

           לפיכך גזר בית משפט קמא על המערער כאמור 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי וכן פיצוי כספי למשפחתו של המנוח בסך של 40,000 ש"ח.

עיקרי טיעוני הצדדים

10.      טיעוני המערער תחילה: המערער טוען כי יש להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק, ולחלופין להקל באופן משמעותי בעונש שגזר עליו בית משפט קמא, בשל כלל נסיבות העניין כפי שהוכחו במהלך המשפט.